הקשר הטראגי בין רגישות יתר לקורבנות

בית הגידול הטבעי שלי, המילייה שלי, הוא מטפלים ואנשי רוח. גם אלה מבין מקורבי שלא עוסקים בתחומים הללו כמקצוע, הם כאלה: רגישים ביותר, אולי אפילו יותר מדי, חכמים, קולטים כל פיסת אינפורמציה ותדר בין אם הם נחוצים או לא. פעמים רבות הם (ואני) מעורבבים בתוך עצמם בבליל של רגשות ותחושות, ואפילו לא התחלנו לתאר מה הדבר הזה עושה לגוף...

רובנו, אנשי המילייה, נושאים את דגל רגישות היתר בגאווה, אבל גם כצלב על גבנו. הי, אפילו כתבו עלינו ספר...( לתוהים: "אדם רגיש מאוד" מאת ד"ר איליין ארון)

אנחנו מתייחסים אל רגישות היתר כאל סוג של ברכה/קללה, לומדים להזהר מסביבה שמסוכנת לנו, מתכנסים יותר לתוך עצמנו, או מבלים רק עם אנשים "משלנו". או משלמים מחיר פיסי ונפשי ונפגעים. מאוד.

כאילו התכונה הזו היא סוג של "קארמה", או "מכתוב", או, בקיצור – משהו שאי אפשר לנהל אותו באמת, כמו צבע העור.

בגלל העובדה הפשוטה שאני לגמרי משייכת את עצמי לקבוצה הזו, התבוננתי על התכונה הזו דרך המשקפיים האנרגטים שלי, וכך הבנתי:

רגישות יתר היא מצב בו כל האנטנות פתוחות לקליטה. המידע שמתקבל הוא פעמים רבות מעוות בגלל עומס קליטת הנתונים. העומס הזה בקליטת התדרים השונים גורם למערכת העצבים להיחלש וליכולת הבחירה ליהחלש איתה.

כך נוצר מצב בו אנחנו עלולים להפוך לעלה נידף, שכל פיסת תדר נמוך בסביבה הופכת אותנו לחסרי אונים. זו קורבנות.

המתנה הגדולה ברגישות היתר היא יכולת לשנות ולהשתנות, כי האנטנות (ולכך אנחנו שמים לב פחות) – עובדות לשני הכיוונים: הן קולטות, אבל גם יכולות לשדר באותה עוצמה, בהינתן מערכת עצבים מאוזנת.

נתונים רבים יכולים לעזור לנו לערוך את השינויים שאנחנו מעוניינים בהם. הם גם יכולים לסייע לאנשים אחרים בצמיחה שלהם.

דווקא אנשים רגישים מאוד חייבים לפתח את עוצמת ההשפעה שלהם, האנטנות המשדרות.

ההחלטה להשפיע, לשדר את העושר הרגשי, את עושר הנתונים, יכולה להשפיע אוטומטית על איזון המערכת, לחסן אותה, להפוך את המערכת מקורבנית למקרינה.

שיהיה לנו בהצלחה... 🙂