מה הקשר בין הוראה לתשוקה...?

הנה שאלה למורים שבינינו:

מה אנחנו מלמדים באמת?

כמורים, יש לנו הרושם (המוטעה), שברשותנו מידע שאינו זמין לאחרים. וגם - יש לנו הרושם (המוטעה), שבאחריותנו להעביר את המידע הנ"ל כדי שאחרים יופקו ממנו.

הדבר שיש ברשותנו באמת, הוא רק תשוקה ללמוד משהו מההוראה שלנו, עבור ההתפתחות שלנו עצמנו.

אנחנו יכולים לקרוא לדבר הזה "ספרות", "מתמטיקה", "תודעה", "קרמיקה", "ראיית חשבון", או כל שם רציני (או פחות רציני) שעולה על דעתנו.

למדנו, השקענו, יש ברשותנו הידע ונסיון החיים הדרוש, כדי ללמד את הנושא האמור.

שאלה: אם אני כבר יודעת את הנושא ואת תרומתו לחיי, כמה זמן יעבור עד שאשחק לחלוטין מהעברת החומר שכרוך בו, מעניין ככל שיהיה?

למעשה, השאלה עבורי היא, מהו הדבר שאני לומדת או רוצה ללמוד מההוראה שלי?

מורה למתמטיקה, למשל, יכולה ללמוד בהירות וניהול מרחב בכל תחומי החיים שלה.

גננת – ללמוד יחסי קירבה עם הצרכים הילדיים שלה, למשל. קרמיקאית – ללמוד מגע דרך החומר.

ומורה לתודעה - יכולה ללמוד איזון בין חלקים אנושיים לנשמתיים בתוכה, לדוגמה.

לכל מורה יש הסכם עם התשוקה שלה להתפתח, בין אם היא מודעת לדבר המשתוקק ובין אם לא.

התשוקה הזו, אם אינה ממומשת, עלולה להיות מופנית חזרה אליה וליצור מעגל של שחיקה, עייפות וחוסר, על כל גווניו האפורים.

התשוקה להתפתח בעזרת ההוראה תהיה מפתיעה, מצמיחה, ותמיד תכיל בתוכה את הזרע להמשך ההתפתחות.

הדבר היפה כאן הוא שאין תשובה אחת, לכל מורה התשוקה שלה בזמן הווה. ועוד דבר יפה – התשוקה כאן לעולם לא קשורה למשוב חיצוני מהעולם, אלא תמיד ליחסים פנימיים.

למה זה יפה? כי העומס והתחרות לדעת יותר, כדי להעביר יותר ידע, כדי שאחרים ידעו (או יתפתחו או ישיגו) יותר – פשוט לא קיים. אנחנו חיים בעולם שהידע בו זמין לכולם. לא הידע הוא העניין, אלא הגילוי של התשוקה בתוכנו.

ככל שהמורה שלי מחוברת יותר לתשוקה שבה, אני מחוברת יותר לתשוקה שבי.

כדאי לנו לחפש מורים שהתשוקה שלהם לא קשורה אלינו (להצלחות או לכשלונות שלנו), אלא רק ליכולת שלהם להיות מחוברים להתפתחות האמיתית שלהם בזמן ההוראה.

זה מדבק הדבר הזה...