על הענקה לעצמי ועצלנות

כולם כבר יודעים שהענקה לעצמם היא חשובה, מעידה על אהבה עצמית, חשובה לבריאות הגופנית

והנפשית...בלה...בלה...בלה...

אבל כמה אנשים יודעים מה להעניק לעצמם כדי לשמור על הכוח היצירתי והחיוניות הבסיסית?

משהו בעולם שלנו מכוון אותנו אל חוסר העשייה המוחלט כאל אפשרות להתמלא. הדוגמאות הן רבות:

טלוויזיה, בתי קפה, ספרים (כן,כן...), בטן גב לסוגיו השונים.

אנשים החליטו בשלב כלשהו בחייהם שעבודה אינטנסיבית היא מאמץ גדול מדי, וכך גם זוגיות, וכך גם

הורות.

המטוטלת, שהייתה בעבר בצד של סחיטת כל הכוחות, עפה לצד השני - עצלנות. 

וכך קורה שאנשים שעובדים קשה מדי במהלך היום (כלומר: לא בתיאום עם הרצונות שלהם), שוקעים

בעצלנות בשעות שאחרי העבודה (כלומר: מעניקים לעצמם בדרך שאינה ממלאת אותם).

שווה מאוד לחקור את נושא ההענקה ההולמת לעצמי, זו שהיא מדויקת וממלאת ובמידה הראויה.

אני מתחילה בכיוונון, בעיני זהו הא'

ב' של הענקה לעצמי. 

וברור שכל הכוחות הישנים שבראש שלי מנסים לשכנע אותי שלא כדאי, שאולי עדיפה עוד חצי שעה

במיטה, או עוד כוס קפה, או טלפונים חשובים שדחיתי.

זהו שלא. הענקה לעצמי היא בחירה יומיומית. גם אם כל הקולות (הפנימיים והחיצוניים) מנסים לטעון

אחרת.

כאשר אני מכווננת מהבוקר, היום שלי עובד עבורי ולא אני עבורו.

את תהליך הבחירה בהענקה לעצמי אני לא יכולה לעשות עבור אף אחד. 

כל אחד עובר עם הכיוונון את הדרך שלו.

אבל אני יכולה ללמד כיוונון את אלה שבוחרים ללמוד להעניק לעצמם.